כיום אגודות רפואיות, אתיות ומוסריות חרטו על דיגלם את על חוסר הצידוק הרפואי לביצוע ברית מילה. תחת הכותרת: " ברית או הפרה"או "שינוי גופו של תינוק – האתיקה של מילת ילודים זכרים" עשויים להיכתבגיבובי הבלים במסווה של טיעוניםשונים ומשונים.
הגב' סאמרוויל היא המייסדת והמנהלת של המרכז לרפואה אתיקה ומשפט באוניברסיטת מקגיל בקנדה. עומדת בראש הקתדרה על שם סמואל גייל בפקולטה למשפטים ומרצה בכירה בפקולטה לרפואה. שימשה כיועצת הן לגופים ממשלתיים והן לגופים לא-ממשלתיים, ובתפקיד זה עבדה עם ארגון הבריאות העולמי, עם הנציב העליון של האו"ם לזכויות אדם ועם אונסקו קיבלה פרסים רבים, לרבות את אות המסדר האוסטרלי The Order of Australia.
להלן, נעיין בקטעים קצרים בפרק מתוך הספר "הזמיר האתי: מדע, חברה ורוח האדם" שכתבה הגב' מרגרט סאמרוויל המתגוררת במונטריאול-קנדה.
תגובתם של רוב האנשים, כשהם שומעים לראשונה על שיבוט אנושי, היא "גועל נפש!" אבל ככל שהיכרותם את הנושא מעמיקה, וככל שחרדתם פוחתת, הם עוברים מהדחייה וההזדעזעות לניטרליות, משם לקבלה, בדרך כלל עם אמצעי הגנה, ובסופו של דבר אפילו לדעה חיובית. לעומת זאת, דעתם של אנשים רבים ביחס למילת ילודים זכרים עוברת שינוי בכיוון ההפוך: מדעה חיובית לדחייה ולהזדעזעות מסוימת. זה ודאי נכון לגבי הגישה שלי.
בתחילת שנות השמונים, כשנודע לי על המנהג של הטלת מום באיברי מין נקביים (Female Genital Mutilation), החלטתי לצאת נגדו. בטי מַאלוֹפי, מייסדת ארגון ETHIC (ראשי תיבות של End the Horror of Infant Circumcision – שימו קץ לזוועה של מילת ילודים), שמעה את דברי ופנתה אלי במכתב בו שאלה מהי עמדתי לגבי מילת ילודים זכרים. השבתי שאני חושבת שזהו הליך פשוט ולא מזיק, שעבור אנשים מסוימים יש לו חשיבות דתית ועבור אחרים הוא מהווה מסורת. אמרתי שהעניין לא מצריך כל התייחסות.
אז איך הגיעו הדברים לכך שבשנת 1997 הייתי נושא הכותרת הראשית בעמוד השער של ה"אוטווה סיטיזן", העיתון היומי החשוב ביותר של בירת קנדה, שקבעה, "למול תינוקות זו 'תקיפה פלילית'. מרצה לאתיקה טוענת שהחברה צריכה לשקול לאסור את המנהג."?
במהלך השנים לימדו אותי בסבלנות ובכבוד אנשים רבים המתנגדים למילה או להטלת מום באיברי מין של ילדים. גורמים רבים חברו והביאו אותי לשנות את דעתי ולהגיע למסקנה שמילת תינוקות זכרים מעלה שאלות חשובות של אתיקה ומשפט. גורם עיקרי היה גילוייך של עובדות חדשות.
כפי שציינתי במקום אחר, אתיקה טובה תלויה בעובדות טובות, ומשפט טוב תלוי באתיקה טובה. העובדות הרפואיות ביחס למילת זכרים השתנו כתוצאה ממחקר רפואי. אנו יודעים כיום שמילת זכרים היא מזיקה כשלעצמה ושיש לה השלכות מזיקות. המילה מסירה רקמה בריאה, מתפקדת וארוגנית (רגישה לגירוי מיני) הממלאת מטרות הגנתיות, סנסוריות ומיניות חשובות. הניתוח כרוך גם בסיכונים לנזקים נוספים – החל מנזקים קלים ועד לנזקים חמורים לפין או אפילו לאובדנו או למוות. במקרה שאירע לאחרונה בארצות הברית, מת תינוק מהרדמה כללית שהייתה דרושה כדי להתמודד עם סיבוכים שנבעו ממילתו. חלק מהרופאים שממשיכים לתמוך במילה שגרתית – כלומר לא-רפואית – טוענים שהתועלות הפוטנציאליות שלה – ומחקרים מראים שאכן קיימות כאלה – מצדיקות את ביצועה על ילודים. אולם התועלות הפוטנציאליות האלה אינן עולות על נזקי המילה כשהפרוצדורה אינה נחוצה מבחינה רפואית, וברוב המכריע של המקרים היא אינה נחוצה מבחינה רפואית. יתרה מזאת, כשאנו בוחנים את טיבן של התועלות הפוטנציאליות שמובאות כהצדקה למילת ילודים, כגון שיעור נמוך יותר של דלקות בדרכי השתן, ניתן לראות שאפשר למנוע בעיות רפואיות, או כשהן קורות – לטפל בהן, בדרכים הרבה פחות טראומתיות ופולשניות מאשר מילה.
הטענה החדשה ביותר לגבי תועלתה הרפואית של המילה היא הפחתת הסיכון להידבקות בנגיף האיידס או במחלות מין אחרות. כלפי המחקר שעליו מבוססת טענה זו מושמעת ביקורת, אך גם אם הטענה נכונה היא אינה מצדיקה מילת ילודים זכרים. גם אם נניח שמילה מעניקה לגברים הגנה נוספת מהידבקות בנגיף האיידס, תינוקות אינם זקוקים להגנה כזו באופן מיידי והם יכולים לבחור בעצמם, בשלב מאוחר יותר, אם הם מעוניינים בה. ביצוע מילה בהתבסס על הטעם הזה של הגנה רפואית עתידית (אם נניח לרגע שמילה מספקת הגנה כזו) שקול לכך שכל תינוקת עם היוולדה תעבור בדיקת נשאות של גֶן סרטן השד, ואם יימצא שהיא נשאית, תיכרת כל רקמת השד הלא מפותחת שלה כדי למנוע את הסיכון שהיא תפתח את סרטן השד כאישה בוגרת. אני סבורה שרובנו היינו מזדעזעים אילו פרוצדורה כזו הייתה מבוצעת בתינוקת, אך ייתכן שלחלקנו תגובה שונה לגבי מילת ילודים זכרים. מדוע אנו מגיבים באופן שונה? פשוט משום שאנו מעריכים שדיים – אנו רואים באובדן השד נזק חמור לאישה – ואיננו מעריכים את העורלה. יתרה מזו, אנו ממעיטים בערכה, מכנים אותה מכוערת, לא אסתטית, ולא נקייה. אך הן השד והן העורלה הם חלקים של גוף האדם השלם ולשניהם תפקידים מיניים ואחרים. על כן, לסיכום, לא ניתן להצדיק מילה שגרתית של ילודים זכרים מבחינה אתית ומשפטית בהתבסס על כך שהיא נחוצה מבחינה רפואית.
טעות נפוצה שעושים אלה המבקשים להצדיק מילת ילודים זכרים על סמך תועלות רפואיות היא שהם סבורים שכל עוד קיימות תועלות כאלה, ניתן להצדיק את המילה כרפואית, במובן של רפואה מונעת. וזה לא נכון. הצדקה המבוססת על תועלות רפואיות, או הצדקה רפואית (therapeutic), מחייבת שבשקלול הכולל התועלות הרפואיות יהיו גדולות מהסיכונים והנזקים של הפרוצדורה הדרושה להשגתן, שהפרוצדורה היא הדרך היחידה הסבירה להשגת התועלות הללו, וכי התועלות האלה נחוצות לבריאותו של הילד. אף אחד מהתנאים האלה לא מתקיים במילה שגרתית של ילודים זכרים. אם אנו מחשיבים את עורלתו של הילד כחלק שיש לו תפקיד תקף, אין לנו הצדקה לכרות אותה בדיוק כשם שאין לנו הצדקה לכרות כל חלק אחר מגופו של הילד אלא אם כן הניתוח הוא טיפול שדרוש מבחינה רפואית והוא הדרך הכי פחות מזיקה לטפל בבעיה.
סיבה נוספת לפסול את מילת הילודים הזכרים היא הכאב שהיא גורמת. כשרופאים מביאים בחשבון את הכלל הראשון שהם מחויבים בו – "ראשית, אל תגרום נזק" ("first do no harm"), עליהם לתת משקל רב לאחד הנזקים המיידיים של המילה – היא גורמת כאב. מחקרים הראו שאנו מגלים חוסר רגישות כלפי אלה שאינם מסוגלים להביע את כאבם וסבלם במילים. אנו מבצעים בילדים פרוצדורות שלעולם לא היינו מבצעים במבוגר ללא הרדמה מתאימה ומלאה; כפי שמחקר חדש על מילת ילודים זכרים מוכיח, חוויות כאב טראומתיות בילדים רכים מגבירות את רגישותם לכאב, וייתכן שלכל החיים. בנוסף, מחקר אחר מוכיח שלילוד יש מערכת עצבים ייחודית הגורמת לו להגיב לכאב באופן שונה מאשר מבוגר.
העיתונאית ויקטוריה מקדונלד בסאנדיי טלגרף הלונדוני, תארה את המחקר החדש של מריה פיצג'רלד, פרופסור לנוירוביולוגיה ביוניברסיטי קולג' שבלונדון: "בספרות הרפואית והפסיכולוגית קיימים דיווחים המצביעים על כך שלפציעה מוקדמת או לטראומה מוקדמת יכולות להיות השפעות ארוכות טווח על התנהגות סנסורית או התנהגות הקשורה בכאב, השפעות שנמשכות עד שנות הילדות ומעבר לכך.… מכיוון שתאי העצב הסנסוריים של עמוד השדרה עובדים בצורה שונה אצל תינוקות, אפילו פצע עור פשוט בלידה עלול לגרום למקום להפוך לרגיש מאוד למגע, זמן רב לאחר שהפצע החלים. בבדיקת תאי העצב האלה בילודים, גילו המדענים שהרפלקס שלהם לכאב או לפגיעה הוא חזק יותר וממושך יותר מאשר אצל מבוגרים. תאי העצב הסנסורים מקושרים גם לשטחי עור גדולים, ופירוש הדבר שהם חשים כאב על פני אזורים נרחבים יותר של גופם."
לבני אדם יש זכות יסוד אנושית שלא יכאיבו להם, ובמקום שבו הכאב הוא בלתי נמנע, שיספקו להם טיפול הולם לשיכוך הכאב. גם תינוקות וילדים הם בני אדם. פגיעה בזכות היסוד האנושית הזו צריכה להיחשב עוולה חמורה. הן על סמך מחקרים רפואיים עדכניים, הן על סמך ההתבוננות והחוויות שלנו והן על סמך השכל הישר – מילה היא פרוצדורה כואבת בצורה קיצונית. ולכן היא מהווה פגיעה בזכויות האדם אלא אם כן ניתן להצדיקה במקרים מסוימים.
קיימת שאלה אם ניתן להשיג את שיכוך הכאב בהרדמה מקומית, אפילו בחסימה עצבית בגב הפין, או שמא דרושה הרדמה כללית כדי להפוך את הניתוח הכרוך במילת ילודים זכרים לנטול כאב. לדעתי, לא ניתן יהיה להצדיק מבחינה אתית או משפטית רופא שירדים ילד בהרדמה מלאה לצורך התערבות לא-רפואית שהילד לא יכול בעצמו לתת לה את הסכמתו.
קיימת שאלה נוספת והיא האם ניתן לשכך את הכאב לאחר שפגה השפעת ההרדמה. דרוש לפצע כשבוע להחלים, ובמהלך הזמן הזה, פרט לגורמי כאב אחרים, הפצע הפתוח בא במגע עם השתן של הילד. אין ספק שזו קבלת פנים קשה לעולם.
קשה מאוד להאמין שאדם, במיוחד רופא, יכול להבין את הידע החדש לגבי מילה ולהאמין שהיא גורמת נזק מזערי או לא גורמת נזק בכלל לתינוקות שבהם היא מבוצעת.
עם זאת, ניסיוני מראה שרופאים רבים, במיוחד אלה המבוגרים יותר שביצעו מספר גדול של מילות, אינם מוכנים לקבל את הראיות הללו, ונראה כי אף אינם מוכנים לשקול אותן בפתיחות. ברוב המכריע של המקרים, ההתנגדות הזו אינה קשורה לאמונות הדתיות של הרופאים עצמם, למרות שהיא יכולה, כמובן, להיות קשורה לחששם שהכרה בנזקים הכרוכים במילת ילודים זכרים עלולה להתנגש עם אמונות דתיות או מנהגים מסורתיים או תרבותיים של אחרים. החשש הזה קרוב לוודאי משפיע על מנהלים ומעצבי מדיניות של אגודות רפואיות מקצועיות. כשהם נשאלים לגבי האתיקה והחוקיות של מילת ילודים זכרים, הם לעתים קרובות לא עונים. כשהם בוחרים כן לענות, הם עושים אחת משתיים: או מצהירים שהמנהג לא מעלה כל שאלה אתית או חוקית; או – אם הם מכירים בכך שהמנהג כן מעלה את השאלות הללו – מצדיקים את המנהג לעתים קרובות בהצהרות שהן שגויות מבחינה אתית ומשפטית.
הקדשתי שעות רבות לכתיבת תשובות למכתבים שנחתמו על ידי שרי משפטים ובריאות, נשיאים של קולג'ים, רופאים ומנתחים. במכתבים האלה אני טוענת את אותם הטיעונים בהם אני דנה בפרק זה כדי להסביר מדוע, לדעתי, הם שוגים מבחינה אתית ומשפטית.
לפעמים איני מקבלת כלל תשובה, אך גיליתי שכאשר אני כן מקבלת תשובה, היא לעתים נדירות מתייחסת לשאלות האתיות והמשפטיות שהעליתי ולעתים קרובות פשוט חוזרת על אותן הצהרות שהופיעו במכתב שעליו עניתי ושטענתי לגביהן שהן שגויות. אני מניחה שההצהרות האלו מושמעות מתוך כוונה טובה. קרוב לוודאי שהאנשים המשמיעים אותן מוּנעים מהחשש שלא לפגוע בבוחריהם או בחברי הקולג'ים שיתקשו מאוד להכיר בנזקים הכרוכים במילת ילודים זכרים שאינם מפוצים על ידי תועלות רפואיות, ומכאן בהעדר הבסיס האתי והחוקי למנהג. אין ספק שהם גם מתקשים להכיר בכך שכהורים שנתנו את הסכמתם למילה שגרתית ייתכן וגרמו נזק לבנם, או – כרופאים שביצעו אותה – לבנים של אנשים אחרים.
מילת ילודים זכרים היא ודאי לא הפרוצדורה הראשונה שנתפסה בשלב מסוים בהיסטוריה כבעלת תועלת רפואית ושהתברר בשלב מאוחר יותר שהיא מזיקה. פרוצדורות רבות, החל מהקזת דם ועד ניתוח אונת המוח, נחשבו פעם פרקטיקה מקובלת. כשהידע הרפואי על מילת ילודים זכרים, וכתוצאה מכך על הצדקתו הרפואית השתנה, גם האתיקה השתנתה. בעתיד, גם יישום החוק ישתנה.
יש הסוברים שכדי להפוך ללא חוקית את מילת הילודים הזכרים המבוצעת שלא מטעמי דת, עלינו לשנות את החוק. זה לא נכון. חוק העונשין כבר אוסר תקיפה, תקיפה בנסיבות מחמירות, ותקיפה מינית. תקיפה היא כל נגיעה באדם אחר שהיא יותר ממה שהחוק מכנה de minimis (זוטי דברים) בלי הסכמתו של אותו אדם. (נגיעות שהן de minimisכוללות את אלה הכרוכות באינטראקציה חברתית רגילה, אלא אם כן האדם שנגעו בו התנגד להן.)
תקיפה בנסיבות מחמירות היא תקיפה הגורמת לפציעה. מבחינה משפטית, פציעה מתהווה בכל פעם שקיים חתך העובר את מלוא עוביו של העור האנושי. לכן, כל ניתוח, לרבות מילת ילודים זכרים, יכול עקרונית לענות על ההגדרה של תקיפה בנסיבות מחמירות.
לאור הפרשנות הנוכחית שלנו לחוק העונשין, ניתוח לא נחשב לתקיפה בשני מצבים. ניתוח הוא מוצדק מבחינה אתית ומשפטית כאשר הוא מהווה טיפול נחוץ המבוצע על ידי רופא מתאים תוך מתן הסכמה מדעת של המטופל או של נציגו החוקי, אם המטופל הוא חסר כשירות משפטית. וניתוח לא-רפואי, שאינו מנוגד לתקנת הציבור, (למשל, ניתוח קוסמטי או תרומת איבר להשתלה) הוא מוצדק אם בוצע בבגיר בעל כשירות משפטית שנתן הסכמה מלאה מדעת. אך הסבר היסטורי קצר לגבי איך הגענו לפרשנות הנוכחית הזו של החוק הוא רלבנטי לדיון בחוקיות של מילת ילודים זכרים.
בשנת 1980, פרסמתי מאמר בשם "התערבויות רפואיות והמשפט הפלילי: פציעה חוקית או פציעה בת-הגנה ?" שבו בחנתי את ההצדקה המשפטית המסורתית לניתוח – קרי, שהוא נועד לצורך רפואי, שהוא נחוץ לשימור בריאותו או חייו של המנותח, ושתועלותיו הרפואיות המובטחות עולות על סיכוניו ונזקיו. המאמר גם דן בשאלה איך אנו יכולים להצדיק ניתוח קוסמטי וניתוח המבוצע בתורמי איברים חיים, שניהם ניתוחים לא-רפואיים.
טענתי שהסכמה מדעת של בגיר כשיר משפטית שבו מבוצע הניתוח יכולה כשלעצמה להוות הצדקה משפטית לניתוח, בתנאי שבכל מקרה הניתוח המוצע אינו נוגד את תקנת הציבור. (למשל, אדם לא יכול להסכים שיכרתו את רגלו, אלא אם כן הדבר דרוש מטעמים רפואיים; בהעדר נחיצות רפואית, התערבות כזו, אפילו אם התבקשה וניתנה לה הסכמה של בגיר כשיר משפטית, אינה עולה בקנה אחד עם תקנת הציבור.)
אך ההצדקה של הסכמה מדעת שניתנת באופן אישי על ידי בגיר כשיר משפטית אינה יכולה, כמובן, בהגדרה, להיות ישימה למילת תינוק או ילד. ההצדקה המשפטית האחרת לכמה התערבויות לא-רפואיות היתה שהן de minimis, כלומר זוטי דברים. למשל, ניקוב תנוכי אוזניים של ילדות יכול להיכלל בקטגוריה זו. על פי האמרה העתיקה, "de minimis non curt lex" (המשפט לא עוסק בזוטי דברים), התערבויות כאלה אינן מקימות אחריות משפטית.
כשכתבתי את המאמר ההוא, לא עלה בדעתי לשקול אם ניתן להצדיק משפטית מילת ילודים זכרים. לו הייתי שוקלת זאת, קרוב לוודאי שלאור ההבנה שהייתה לי אז הייתי חושבת שהמילה היא רפואית ולכן מוצדקת, או שהיא התערבות שנכנסת לקטגוריה של de minimis. אלא שמילה שגרתית אינה יכולה להיות מסווגת כרפואית, וכולם, אפילו אנשים שמבצעים מילת ילודים זכרים כמצווה דתית, מסכימים שהיא לא התערבות de minimis.
מכאן, השאלה היא אם ניתן להצדיק משפטית מילת ילודים זכרים בדרך אחרת, חוץ מאשר להחשיבה רפואית או de minimis. בדיקה כזו חייבת להביא בחשבון שכבוד לאדם, כבוד לזכותו של האדם לשלמות גופנית ונפשית, כשהאדם כשיר להחליט עבור עצמו, כבוד לזכותו של האדם לאוטונומיה ולהגדרה עצמית, הם עקרונות יסוד ברוב החברות המערביות שלנו. הזכויות האלה לעתים קרובות מוצאות ביטוי בכלים המשפטיים החשובים ביותר שלנו, כגון חוקות וקודקסים של זכויות אדם, וברמה הבינלאומית באמנות, הצהרות והסכמים.
האם אנו יכולים ליישב בין הנוהג השגרתי של מילת ילודים זכרים, כשהיא לא מבוצעת על יסוד חובה דתית מוחלטת, לבין הנורמות הבסיסיות האלה? ברור שאיננו יכולים. השאלה אם אנו יכולים ליישב בין מילת ילודים זכרים המבוצעת מטעמי דת לבין הנורמות הללו היא שאלה מורכבת יותר שמייד אגיע אליה.
סעיפי התקיפה בחוק העונשין הנוכחי יכולים לשמש כדי להפסיק את מילת הילודים הזכרים, אך הדרך הזו היא קרוב לוודאי לא האתית ביותר וגם לא האפקטיבית ביותר לטפל בסיטואציה שנוגעת לאמונות חברתיות, תרבותיות ודתיות מושרשות ועתיקות.
למעשה, עלינו להתחיל מנקודת מוצא של הערכה עמוקה לאמונה דתית ודרישה להצדקה חזקה מאוד להתערבות כלשהי בחופש הפולחן. בחודש מאי 1997 תיקן הפרלמנט הקנדי את חוק העונשין כדי לכלול כעבירה ספציפית כל פגיעה באיבר מין של ילדה או בגירה, למעט מקרים שבהם נעלה מכל ספק שהניתוח דרוש מטעמים רפואיים.
מטרתה של הוראת החוק הזו היתה לשים קץ למנהג של הטלת מום באיברי מין נקביים. מחוץ למסורות ולתרבויות שקיים בהן המנהג של הטלת מום באיברי מין נקביים, קיימת הסכמה רחבה שיש לאסור את המנהג, ובמיוחד לגבי קטינות. שלא כמו בכמה מדינות בארצות הברית, קנדה אסרה על המנהג מכל וכל, אפילו לגבי בגירה שנתנה את הסכמתה. אבל לא כולם מסכימים עם האיסור הזה. יש הטוענים שאם אישה יכולה להסכים להגדלה או להקטנה של חזה כי היא חושבת שזה יהפוך אותה למושכת יותר מבחינה מינית, למה שלא יוּתר לה, באופן דומה, להסכים לשינוי כזה או אחר באיבר מינה? הם טוענים שזו אפליה על רקע תרבותי לאסור הטלת מום באיברי מין (הם גם טוענים שהשימוש במונח "הטלת מום" הוא שפיטה מראש של הנושא) ומנגד לא לאסור הגדלת חזה.
פעם התייעץ אתי רופא-מיילד שהיתה לו מטופלת שבילדותה הוטל מום באיבר מינה. היה צורך לחתוך את פתח הנרתיק שלה כדי ליילד את התינוק, והיא כעסה מאוד כשהרופא סירב לשחזר את האינפיבולציה (תפירת השפתיים) לאחר הלידה. הוא סבר בצדק שקווי היסוד של האתיקה הרפואית, שהוא כפוף להם, אוסרים עליו לבצע זאת, ושקרוב לוודאי שהסעיפים החדשים בחוק העונשין גם כן יאסרו זאת (אלא אם כן היינו טוענים ששחזור האינפיבולציה חיוני לבריאותה הנפשית של האישה).
על פי מגילת הזכויות והחירויות הקנדית – ועל פי רוב הקודקסים של זכויות האדם – אפליה על רקע מיני היא אסורה. למחוקקים אסור להעביר חוקים שמגנים על אנשים ממין אחד אך לא על האנשים מהמין האחר כששניהם נמצאים בסיטואציות דומות. המתנגדים למילת ילודים זכרים טוענים שהסעיף בחוק העונשין הקנדי האוסר ספציפית הטלת מום באיברי מין של נשים הוא מפלה במובן זה שהוא מגן על "הזכות לביטחון האדם" של בנות אך לא של בנים ושאי ההגנה הזו על בנים מנוגדת לחוקה. סביר מאוד להניח שבעתיד הלא רחוק יידרשו בתי המשפט לסוגייה זו, קרוב לוודאי בהקשר של גבר שיגיש תביעה נגד הרופא שמל אותו בילדותו, על העוולה המשפטית שנגרמה לו, ועל כך שפעולה ממשלתית, בין אם בניסוח או ביישום החוק בצורה כזו שלא העניקה לו הגנה, נגדה את החוקה.
כשיצאתי בגלוי נגד מילת ילודים זכרים, נתקלתי בין היתר בתגובה כועסת מצד כמה פמיניסטיות. הן האשימו אותי בכך שאני גורעת מהזוועה של הטלת מום באיברי מין נקביים ושאני מחלישה את הטיעונים נגד המנהג הזה בכך שאני מדברת עליו ועל מילת ילודים זכרים באותו הקשר ומצביעה על כך שאותם עקרונות אתיים ומשפטיים חלים על שני המנהגים.
אמנם אמת הדבר שהנזק שנגרם על ידי הטלת מום באיברי מין נקביים הוא על פי רוב חמור בהרבה מהנזק שנגרם על ידי מילת ילודים זכרים. אך העובדה שהנזק הנגרם על ידי מילת ילודים זכרים קטן מזה הנגרם על ידי הטלת מום באיברי מין נקביים אינה נותנת לנו הצדקה לגרום את הנזק הפחות הזה.
שימוש בחוק העונשין כדי לאסור התנהגות מסוימת הוא האמירה החזקה ביותר שאנו יכולים להשמיע כחברה לגבי אי קבלת אותה התנהגות. אחת הסיבות שבעטיין הפכנו את הטלת המום באיברי מין נקביים לפלילית אך איננו רואים את מילת הילודים הזכרים באותו הקשר היא שאנו לא רואים פעולות ומנהגים תרבותיים המוכרים לנו והנהוגים על ידינו באותה עין תרבותית שבה אנו רואים פעולות ומנהגים שהם זרים לנו. כל המנהגים האלה צריכים להיבחן דרך העדשה של "ראשית, אל תגרום נזק" ("first do no harm") וכבוד לכל בני האדם, ועלינו לפעול בצורה אתית בין בהתירנו אותם ובין באוסרנו אותם.
רופאים המבצעים מילת ילודים זכרים יכולים להימצא כמי שנושאים באחריות משפטית לרשלנות רפואית (בתביעה אזרחית בגין עוולה של תקיפה או רשלנות), מה שיכול להביא לפסיקת פיצויים פשוט בגין ביצוע המילה אפילו אם בוצעה במיומנות. בנוסף, כפי שהוסבר, ניתן להגיש נגדם כתב אישום כמי שנושאים באחריות פלילית לתקיפה.
הן מבחינה אתית והן מבחינה משפטית, לרופא חובה ראשונה במעלה לטפל בחולה. החובה הזו דורשת מהרופא הן לשים את טובת החולה מעל לכול והן לקיים את הכלל של "ראשית, אל תגרום נזק". רופא המבצע ניתוח בחולה חייב להוכיח שהניתוח מוצדק. ההצדקה הרגילה היא שהניתוח הוא טיפול רפואי נחוץ וכי החולה – או נציגו החוקי, אם המטופל חסר כשירות משפטית – נתן הסכמה מדעת לניתוח.
ככלל, הורים אינם יכולים לאשר התערבות לא-רפואית – קרי, מילה שגרתית – בילדיהם. בגיר כשיר משפטית יכול להסכים שתבוצע בו מילה לא-רפואית, אך אין פירושו שהוא יכול לתת הסכמה שמילה תבוצע בבנו. אם הסכמת ההורים למילת בנם היתה נתפסת כלא תקפה מבחינה משפטית, כי אז הרופא היה נושא באחריות משפטית.
יתרה מזו, אם, לאור הראיות הרפואיות החדשות, רופא זהיר ומיומן באופן סביר לא היה רואה את מילת הילד כנחוצה מבחינה רפואית, הרי שביצועה יכול היה להוליד אחריות משפטית בין אם נתנו ההורים את הסכמתם ובין אם לאו. אחריות כזו היה אף יותר סביר שתימצא אם רופא זהיר ומיומן באופן סביר היה מחשיב ביצוע מילה בילד בנסיבות מסוימות לא רק בלתי נחוץ אלא מנוגד לסטנדרט סביר של טיפול רפואי.
דוגמה מוכרת זה שנים רבות של סיטואציה כזו היא כאשר הילד סובל מהמופיליה, מצב שעלול לגרום לו לדמם למוות מהמילה. אך ככל שמתרחב הידע שלנו לגבי סיכונים ונזקים של המילה, מתרחב גם טווח הנסיבות שבהן ביצוע מילה שגרתית בילד כלשהו מהווה הפרה של סטנדרט סביר של טיפול רפואי.
